מצלמות במחוזות הזיכרון 

הדור הצעיר בארץ אינו מסתפק אך ורק במה שקורה עכשיו בתחומי המדע, הטכנולוגיה,המידע המקוון ובכל דבר שיכול לקדם אותו בחיים בחברה ובמדינה. הוא  גם רוצה  לדעת את העבר, הן את ההיסטוריה הכללית והן את זו של העם והמדינה. צריך רק לעורר בו סקרנות, לגרות את התיאבון לידע הזה. המעשים והמחדלים של העבר הם תמרור לעתיד אך זה תלוי במידה רבה בטיב המחנכים, בטיב הצמרת בזירה הרחבה ובראש וראשונה-  בטיב ההנהגה שלנו. לצערי ההנהגה לא הקנתה לו את הידע ולא עוררה בו את ההשראה.  להיפך, העבר, במקום שיהווה השראה, גאווה וביטחון, הוא משמש כלי הפחדה ובכך גורם לצרות אופקים.

המאמץ להביא בפני הציבור הרחב בארץ  ובעיקר לדור הצעיר את הפן האחר של שרידי השואה והוא פן התקווה, התקומה והיבט האופטימי-  היה כמעט מאמץ סיזיפי. די  היה להזכיר את המילה שואה ותשומת הלב מייד דילגה אוטומטית לניצולי השואה שחיים במצוקה.  מצד אחד זה טבעי כאשר מדובר באינסטינקט האנושי. מצוקה עכשווית מעוררת יתר תשומת לב מאשר תקומה שהיא תאומה למדינת ישראל.  המצער הוא שאלה שעומדים בראש המערכות הציבוריות, ההנהגה שלנו, הפוליטית, החברתית, החינוכית, התרבותית לא שיתפו פעולה כדי להטביע היבט זה בתודעה של העם בישראל והעולם היהודי. להיפך,  אלה התנכרו לפנומן הזה מאז ועד היום הזה.

המאמץ שנעשה נשען על הכתפיים של קומץ שרידי השואה . אבל כשם שתעצומות הנפש עמדו להם שם, הם אלה שעומדים להם כאן במדינת היהודים, מאז עלותם לארץ וגם עכשיו. זאת, בחתירה בלתי נלאית  להעביר את המסר למי שאינו מכיר את תוכנו ורוב הציבור לא מכיר אותו מכיוון  שהממסד מתנכר לנושא לגמרי. ציינתי שזה היה כמעט מאמץ סיזיפי. שכן  אותו קומץ שרידים שהציב לעצמו את האתגר, נאחז באותו "מעט" בעור שיניו, כדי ללכת קדימה אם כי תוך  קרטוע בדרך זרועה מכשולים ביורוקראטיים.        יד קמוצה ולב אטום של הממסד. אנו יצאנו לדרך, עדיין בקצב איטי, אבל המסע התחיל. הוא גם יימשך.

ב- 13 בדצמבר 2012  התקיים בסינמטק בירושלים אירוע בשם " מצלמות במחוזות הזיכרון" במסגרת פסטיבל הקולנוע היהודי. באותו אירוע הוקרנו קטעים  מסרטים  בשלבי הפקה אחרונים. אחד מהם  בשם "הבריחה"- הדור השלישי" .שמונה נערים ונערות ישראליים מכל הקשת החברתית, תרבותית ודתית יצאו למסע של אלפי קילומטרים  בנתיבים שעשו רבבות שרידי השואהבשלהי המלחמה, ביערות, בהרים מושלגים, בנהרות ובכל דרך אפשרית לעבר נמלי הים התיכון במטרה להגיע לארץ.

זה איננו המסמך התיעודי החזותי הראשון על הבריחה. קדמו לו הסרט של חיים גורי "המכה ה-81 " במסגרת טרילוגיה, שבו מוזכרת הבריחה וכן סרט תיעודי של כתריאל שחורי  במסגרת סדרה של המרכז למורשת מודיעין. גם ההיסטוריון היהודי הבריטי הידוע, סר מרטין גילברט, התייחס לכך בעקיפין בסרט על גטו קובנו והמחתרת שם  שכמה מחבריה השתתפו בארגון "הבריחה"  וגם בכתובים שלו  .

אבל אלה ברובם  היו קטעי התייחסות, כאשר במרכז עמדה ההעפלה, עליה ב' ועוד  סרטי תעודה, אשר הצד השווה שבהם הוא שהם לא מתמקדים באחד הפרקים ההרואיים של ניצולי השואה עוד בטרם קום המדינה ובשלהי מלחמת העולם השנייה. שכן הבריחה על כל הגורמים שבה: חילוץ ניצולים ממחנות,

העברתם למקומות מבטחים, דרכי מילוט, זיוף מסמכים לשם העברה בגבולות, שוחד לאחראים בגבולות, הליכה בנתיבים מסוכנים, שיט בנהרות שוצפים וטיפוס בצוקי הרים - כל אלה אורגנו על ידי ניצולי שואה, בעיקר הפרטיזנים היהודיים, ועל ידם בלבד. בשלב הרבה יותר מאוחר נכנסה לתמונה ההגנה. התיאור המלא והממצה ביותר עד כה מצוי בספרו של יהודה באואר- "הבריחה".

וזאת החבורה שיצאה למסע של 3000 קילומטרים באותם נתיבים שעשו שרידי השואה, מבצע שאורגן בעיקר על ידי הפרטיזנים היהודיים..

יעל אוביאדו (17) מדריכה בשבט הצופים של שכונת שפירא בתל אביב, גרה עם אמה בדרום תל אביב ואוהבת לצייר. נולדה בארץ ומרגישה ישראלית לכל דבר. היא בת לעובדים זרים מקולומביה.

יהודה פרומן (17) לומד בישיבה תיכונית בתקוע, הבן של הרב מנחם פרומן.. אוהב מאוד לטייל וללמוד חסידות.. ליהודה לא היה זה דבר פשוט להשתלב בחבורה בכל הנוגע  לשמירת הכשרות ולנוכחהעובדה שהוא הדתי היחיד במסע. אביו דאג מאוד שהוא יזכור להניח תפילין

איתמר קונפינו (17) הנין של אנצו ועדה סירני. הוא מחובר חזק לנושא, שכן סבא רבא שלו נפל בשבי, כצנחן, וסבתא רבא שלו הייתה דמות מובילה בתנועת "הבריחה" באיטליה.

רשי שמאילוב (16) גר בשדרות לשם עלה מהקאווקאז בגיל שנה. בן בכור למשפחה חד הורית , אביו נטש את המשפחה כשרשי היה בן 3.. רשי הוא ראפר ומוסיקאי .בשירים שלו הוא כותב על העוני והקושי בבית, ועל המצב הביטחוני הקשה בשדרות.

גלעד גורל (16) מקריית טבעון, טבעוני ולומד בכיתה אנתרופוסופית. גלעד הוא רקדן ופסנתרן שחולם להקים בית יתומים.

שיר הורוביץ (16), מפתח תקווה לומדת תיאטרון ושירה. נחשבת לצעירה מחוננת ולומדת לתואר ראשון בתקשורת בבר אילן, מתנדבת בעמותות שונות ומעורבת חברתית. מגיל צעיר מאוד שיר כותבת על השואה, סבא רבא שלה הצליח לעלות ארצה עם ארגון "הבריחה" ב-1946..

נרדין אליאס (18), ערביה נוצרייה מעכו. לומדת בבית ספר יהודי כשהיא הערבייה היחידה בין 600 יהודים. היא מתמודדת בנחישות במציאות הזאת למרות שזו בחירה שלה. היא יצאה למסע לפולין לפני כשנה ויש לה משיכה למפגשים עם אנשים ממקומות, מדתות ומתרבויות שונות.

ספיר רייכמן (18 ) תיכוניסטית מפרדס חנה. הבת הבכורה בבית. סיימה תיכון ומחכה להתגייס לצבא.

המדריך :רפאל רודן (34) גדל בגליל , כיום שוהה באנגליה אך הוא מדריך סדנאות של בני נוער ערבים ויהודים בגליל.

ואלה היו המשתתפים המבוגרים : טובה זהבי בת 77  שהלכה בנתיבי הבריחה כשהיא בת 6 והיא צעדה ושחזרה עכשיו את כל הדרך יחד עם הצעירים. היה גם יוסי חן, בן 76 שהיה במחנה עקורים באוסטריה  ואח"כ היה בתנועת הנקם של אבא קובנר (שאליה נתייחס בהמשך) . משתתף אחר היה  משה פרומין אף הואהיה בן 6 בבריחה ועשה את כל המסלול מפולין, אוסטריה, איטליה וישראל . באוסטריה הפרידו אותו מאימו והוא פגש אותה שוב במילאנו והגיע איתה לארץ. הוא הגיע לצילומים עם ילדיו ונכדיו

החיבור להיסטוריה.

הרעיון המקורי להגיע לשמונה נכדים או נינים לאותם ניצולים שארגנו או השתתפו בבריחה התברר מהר כבלתי אפשרי. הנכדים והנינים היו, אבל הסבים והסבתות כבר לא היו . אם פה ושם נותר שריד, לא היה בנמצא אדם שיהא מסוגל לשחזר את המסע המפרך בכוחות עצמו. מכאן הפתרון שהבמאי והמפיק  הנודע  בתחום סרטי התעודה, מיכה שגריר, בשיתוף עם כמה קולנועיים צעירים ובראשם  טל ברדה המפיקה של סרט "הבריחה"-  היה  פתרון מקורי מאוד . שגריר הוא שאחראי על ההפקות של עמותת ",עופות החול" אשר יוזמת ומפיקה סרטי תעודה על תרומת ניצולי השואה להקמת המדינה ולביסוסה

היפה ברעיון הוא שילובם של צעירים שרובם אינם  צאצאים לניצולי שואה, בדיוק כמו המסע לאושוויץ,  אך בהבדל מ"מצעד החיים" לפולין, שם קיימת רק הכרות שטחית עם הנושא כ"טריגר",                בפרויקט " מצלמות מחוזות הזיכרון"  ישנה למידה והכרות מעמיקה ובלתי אמצעית בשטח. מדובר במסע הנועז של שרידי השואה בדרכים עקלקלות ומסוכנות אל ארץ ישראל. די לעלעל בחוברת של 70 עמודים שחולקה לצופים ובקטעי הסרטים בסינמטק כדי לעמוד על עוצמת הזיקה הזאת.  הילי מויאל התחקירנית הגישה לנו מסמך מתוחקר למופת שכולל התייחסות היסטורית לנושא. פרוט שמות של מרואיינים ותמצית תוכנן של השיחות. מעורבות של ארגונים מבחוץ כמו הג'וינט, חיילי הבריגאדה, המוסד לעלייה ב'. תפקוד  תנועות הנוער והפרטיזנים בבריחה. כל זאת בנוסף  על נספחים במאגר מקוון שלא לדבר על ציטוט המקורות .

אני רואה לנכון להביא את הקטע הפותח בהקדמה של הילי מויאל.:

"כשהתחלתי את פרויקט "הבריחה"  ממש לא ידעתי על המסע המרגש שאני עומדת  לעבור והידע ההיסטורי המאלף שמחכה ומבקש להתגלות,על אחד הפרקים המרתקים בתולדות עמנו. כנערה בתיכון  נחשפתי לסיפורם של ניצולי שואה, סבים וסבתות של חבריי, יצאתי למסע בפולין, כתבתי טקסטים ליום השואה. למדתי כמו כולם על תקופה אפילה זאת ועל התקומה שבאה אחריה. פרק הביניים, בין השואה לבין התקומה, הוזכר בדגש על מפעל ההעפלה. אבל איכשהו את התקופה מסוף המלחמה ועד לעלייה לאוניות המעפילים, בחרו לתאר בתמצית רב, אם בכלל. כאשר  מיכה שגריר הציע לי להשתתף כתחקירנית בסרטו, המידע ההיסטורי שהיה בידיי היה מועט."

אם תלמידה חרוצה ודעתנית כמו הילי מויאל לא ידעה כמעט דבר על "הבריחה", אין ספק שמאות אלפי תלמידים ידעו עוד פחות. והילי מויאל תחקרה אך ורק את הקטע הזה של שרידי השואה בדרכם לארץ. היא לא עסקה כלל במה שעשו אותם שרידים לאחר שבאו לכאן, הן בנטילת חלק מסיבי במלחמת העצמאות  ובכל מערכות ישראל והן בתרומתם הרבה בכל התחומים שהביאו את המדינה עד הלום.         על כך אתייחס  לקטעי סרט אחר שהוקרן באותו אירוע, אשר נוגע לתרומה  למדינה ובה.

יחד עם הילי למדו על "הבריחה" גם המפיקה טל ברדה, ובמאים צעירים כמו מני אליאס, מיכל אהרונסון ואחרים וכמובן השמינייה שעומדת במרכז המסע המרתק הזה. חבריה נכחו אומנם באולם אבל לא הם עלו על דוכן הנואמים אלא היוצרים הצעירים. זה הוסיף למימד הדיאלוג בין הדור הצעיר לבין ההיסטוריה. בשעה שבדרך כלל, במעמדים הנוגעים לשרידי השואה ,לרוב  הניצולים הם שמופיעים, לעתים לצד עסקנים שרוצים להיראות במעמדים כאלה. הפעם הוותיק היחיד שהופיע היה המשורר והסופר חתן פרס ישראל חיים גורי.  הוא אשר עשה היכרות מקרוב עם הניצולים, וביניהם פעילי הבריחה והוא גם כאמור עסק בנושא, במדיום החזותי. הניצולים אומנם סיפרו את הסיפור במסגרת  התחקיר או בצילומי הראיונות כאן ,אבל המדיום החי להעברת אותו מסר היה הדור הצעיר.

האחראיים לכל הפרויקט של תרומת הניצולים ולאירוע הזה הגיעו מזה זמן למסקנה כי הניצולים מכירים את הסיפורים האלה שחוו אותם על בשרם או על בשר קרוביהם.אולם חשוב להמשיך ולספר אותם לדור הצעיר. לאלה שנותרו ולמרות הקושי של רבים מהם להגיע לאירועים כאלו, יש  סיפוק רב וגאווה לא מועטה גם על מה שהם עשו כאן ובעיקר על מה שעושה הדור הצעיר לתיעוד הסגה הזאת. היעד הוא הדור הצעיר.

את הדור השני ייצג באירוע תא"ל אמיר מן היוזמים של פרויקט "עדים במדים"  ואשר במסגרתו יוצאות מידי שנה משלחות של צה"ל המורכבות  מחיילים ומפקדים,  לאתרי התופת בעיקר בפולין. באירוע הופיע גם הצייר מיכאל קובנר, בנו של המשורר והפרטיזן אבא קובנר שנמנה עם מארגני הבריחה..

" הקובייה ההונגרית"

כידוע,שמות של סרטים לא תמיד משקפים את מהותם. אחד הסרטים שהפיקה עמותת "עופות החול" שמו "כמו מלכת אנגליה". הוא אמנם לקוח מאיזו אפיזודה קטנה בסרט, אבל הסרט הוא על הבמאי, איש קולנוע, הפסל- דוד ברגמן. לעומת זאת "הקובייה ההונגרית" משקפת יותר את התוכן. כפי שידוע לכולנו

מדובר בקובייה שהיא  משחק הרכבה - puzzle   מכני - אשר הומצא בשנת 1974 על ידי הפסל והפרופסור לאדריכלות ההונגריארנו רוביק (Ern?Rubik).במשחק הקובייה, התכלית היא להגיע לאותם  צבעים בכל צדדיה. הכייף הוא במשחק. כך גם הסרט.זהו סרט צבעוני ורב ממדים וקטעים ממנו הוקרנו באותו אירוע בסינמטק.

"הקובייה ההונגרית"- סרט תיעודי ובמידה גם עלילתי  הוא  הומאז' לפרופסור אנדרה היידו, חתן פרס ישראל למוסיקה מגדולי המלחינים היהודיים בני זמננו. בכל צד שאתם מסובבים את הקובייה ששמה אנדרה היידו מוציאים מגוון של צבעים וגוונים. אנדרה היידו , ניצול שואה, בא ממשפחה מתבוללת ואמידה בהונגריה. הידע שלו על יהדות היה מועט אם בכלל.  מנעוריו הוא נמשך למוסיקה. לימים היה תלמידו של המלחין ההונגרי המפורסם זולטן קודאי, שיחד עם מלחין הונגרי אחר, היהודי בלה ברטוק השפיעו השפעה רבה  בתחום המוסיקה במאה ה-20 . אגב ,קודאי נולד בקצ'קמט, אותה עיר שבה נולד משה זנבר, ניצול שואה, נגיד בנק ישראל השני ואחד הדמויות בסרט התיעודי הראשון  "עופות החול". קודאי חקר את הלחנים העממיים של הונגריה והטיל על תלמידו אנדרה היידו לחקור את המוסיקה הצוענית, שהיא כה רווחת בהונגריה. אנדרה  סייר לאורכה ולרוחבה של הונגריה ברבעים ובמחנות של הצוענים. בסרט הוא נפגש שוב עם הצוענים והם שרים ומנגנים לכבודו את המנגינות העצובות שלהם.

 אשר להפיכתו מיהודי מתבולל ליהודי חרדי היו אלה נסיבות מקריות לחלוטין. במסגרת הפצת התרבות הצרפתית, כפי שצרפת מקפידה ,בעיקרבארצות הפרנקופוניות בעבר, ביניהם צפון אפריקה, היידו נשלח לטוניס ללמד בסמינר למוסיקה. שם הוא פגש קבוצת יהודים בעל מסורת ארוכת שנים ודבר זה  משך אותו.

הוא התחיל להתעמק ביהדות ונהפך לדתי חרדי, אם כי ליברלי מאוד בתחום הקשר האנושי בין בני האדם מכל דת וגזע. כמעט טבעי היה שאנדרה יישא לאישה צעירה קתולית שתתגייר גם היא  בשם רות, כדרכן של גיורות  ובד בבד לשמור על קשרים עם ההורים הקתולים של רות אשר חיים בצרפת . לזוג נולדו 6 בנים, מהם חילוניים,דתיים, הומניסטים,לאומיים- הכול נשאר במשפחה.  זן מיוחד של יהודי חרדי.

הסרט מתאר את היידו רב הפנים.בארץ,בפריז,בהונגריה. היהודי, ההומניסט, המאמין, הסקרן, המלחין, המנצח, המחולל יחד עם תלמידי בלט, הנחנק מבכי כאשר צוענים משמיעים את השירים הנוגים שלהם, המופיע בנגינת פסנתר, המקבל את פרס ישראל ועדיין נשאר אנדרה היידו הצנוע , האמפאתי האוהב את הבריות ואת הארץ. הסרט משקף את "הקוביה ההונגרית" הזאת על כל צדדיה היפים והמגוונים..

מה יש להם לומר.

הילי מויאל, שתחקרה כאמור את נושא הבריחה, שוחחה עם כמה ניצולי שואה שהשתתפו בה, אבל לא יצאו למסע. רוב השיחות נגעו לחלק ההיסטורי  של הבריחה, ואלה מצויים בחוברת שחולקה למשתתפים באירוע בסינמטק. היו כאלה שנשאלו גם מה דעתם  על המציאות בארץ, שאליה באו במסע  התלאות למרות  שיכלו להגר לכל מקום בעולם.

בשיחה עם ריבה ושמעון  מרכוס , העירה ריבה הערה קצרה מאוד על הנוער כיום. "הנוער כיום לא עושה חשבון לאף אחד. יש אוכל בבית , הם הולכים למסעדות, נוסעים בכל העולם. אנחנו חיינו אחרת. לא ידענו מה זאת מסעדה או בית קפה. שנינו עבדנו קשה ואספנו כל גרוש. פעם רציתי לקנות שולחן וכסאות כי שלנו כבר לא היו במצב טוב. ואבא שלי אמר לי "לך יש לדאוג לשלושה ילדים , ואת רוצה לקנות שולחן וכיסאות?" הנוער היום מפונק ובזבזן. הם לא חושבים על  המחר. לנו היו חיים קשים. חווינו את השואה כילדים, באנו לארץ בדרך לא דרך, שכלנו פה בן שנפצע  ומת במלחמת יום הכיפורים. יש לנו נכד נכה. החיים היו קשים מאוד"

מרואיין אחר, משה פרומין גם  הוא מביע דעתו על הנוער. "אני רואה את הנכדים שלי היום. אין להם מושג מה עברנו .לדור שלי לא הייתה ילדות. הנוער היום נוער "מטופח" טעון "טיפוח". יש להם את מה שלא היה לנו, אבל אין להם תשומת לב מההורים שלהם. ההורים בקושי בבית. החוסר בזמן איכות עם הוריהם הופך אותם טעוני "טיפוח" ומשפיע על הנפש שלהם. זאת לא אשמתם".

מרדכי רוזמן  לעומתם מעיר ומאיר בכל הנוגע לחלק מן המציאות בארץ. " אני אדם שחי על זמן שאול. אני מלא התפעלות וגאווה על הישגי המדינה, ואני בשאול תחתית על מה שקורה פה יום, יום. נוער יהודי זורק אבן  על חייל. אני רציתי לנשק ולחבק את החייל היהודי הראשון שפגשתי. אני מחכה ל"מפץ הגדול" - שבמדינה ישלוט  הנשק הרעיוני  כמו בשנות ה-50 . נערים שעברו כל כך קשה את השואה, התגייסו לשורות המדינה ולא חששו לחייהם. אני רוצה לראות היום נוער שמבין כי העשייה החיובית של האדם- מלחמה מתמשכת נגד  הרוע,  נגד הפסול, מלחמה  למען היושר והשוויון, מלחמה נגד הריקבון שפשט בהרבה מקומות. צריך אנשים טובים שיידעו למזג בין הפרט והחברה".

באירוע עצמו היו,כאמור, שני ישראלים אשר חיברו בין העבר להווה, שניהם ילידי הארץ. אחד המשורר והסופר,חתן פרס ישראל,חיים גורי אשר עשה היכרות עם ניצולי השואה מיד לאחר המלחמה כאשר נשלח למחנות  העקורים ושם התוודע גם לאנשי "הבריחה". הוא  כתב גם את הסרט "המכה ה- 81"  אשר מתייחס בין השאר לבריחה. הסרט  בוים על ידי ניצול שואה דוד ברגמן שאותו הזכרנו. ישראלי אחר היה  הצייר  מיכאל קובנר, בנו של  אבא קובנר. אבא קובנר, ניצול שואה,  היה משורר, סופר אמן, חבר מחתרת, מנהיגפרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, ממארגני תנועת "הבריחה" ,ראשי חבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא היה נואם מעולה,הוגה ואיש תרבות וקצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות. הוא נמנה עם מייסדי בית התפוצות .

הקשר הזה בין דור האבות לדור הבנים והנכדים מוצא ביטוי גם בפרויקט אחר במסגרת עמותת "עופות החול" .הוא נקרא  "דורי דורות" אשר במסגרתו מראיינים נכדים ונינים של ניצולים  בקצרה מה עבר עליהם שם וביתר אריכות מה הם עשו במדינה. כי זה הדגש, וזה ההיבט הבלתי מוכר של ניצולי שואה.

זה האסימון התקוע. גם במשימה זאת  המערכת הציבורית כשלה, ואילו זו הייחודית - מערכת החינוך שלנו, לה מגיע הציון  : נכשל.  מכיוון שעסקתי רבות בסוגיה זו, אציין רק כי לא נעשה שום מאמץ במסגרת הממלכתית הזאת  להשריש פרק מפואר זה בהיסטוריה שלנו לדור הצעיר. הכישלון הוא לא רק של הממסד הקיים  אלא של כל אלה שקדמו לה. ובאשר לממסד הקיים היום:  שר החינוך הנוכחי  גדעון סער, חרף המודעות המוצהרת שלו  ליהדות, ללאום ולציונות לא עשה כהוא זה כדי לצרוב לתודעה הזאת את שלושת האלמנטים  הללו שמקופלים ב"תקומה" של  שרידי השואה ולו אישית מגיע הציון נכשל בתחום הזה..

בסיכום רשומה זאת אני מבקש לציין שתכלית סיקור האירוע בהקשר זה לא הייתה לעמוד על טיב הסרטים מבחינה קולנועית מקצועית, אלא למסגרת ההתייחסות. בהיסטוריה של הפקת סרטים שום סרט לא היה מנותק מזמן, הווה ועבר, ועכשיו גם עתיד. ודווקא בתקשורת החזותית שלנו ,זאת שאמורה לקשר בין אדם לאדם, בין אדם לעבר, לא היה זכר להתייחסות הזאת. וזה ייאמר בגנותה.אם היא שיקפה משהו הרי היא הייתה מראה אוטנטית ליחס המנוכר של הממסד והחברה לניצולי השואה בכלל ולתקומה בפרט. "קופרודוקציה" של מחדל. הממסד , שמתיימר לקיים זיקה למקורות ,סוגד לאבנים מלפני אלפיים שנה ולאדמה שבה "מונחים מתינו". התורה אינו סוגדת למתים או לקברים חדשים או עתיקים שלא לדבר על חושות שהפכו ל"קברי קדושים" ו" לסלעי קיומנו". התורה "היא עץ חיים למחזיקים בה".. ניצולי השואה במדינה מייצגים את בשורת החיים, ואת קדושתם.המסד מקדש עצים מתים ואבנים. ואילו התקשורת- עוסקת בעצמה, בחומרים שמשווקים  טוב, כאשר המיזוג בין פרסום לבין פרסומת, מסחרית או פוליטית- הוא מושלם.והיא עוסקת  בהבלים

היו זמנים שבהם יהודים עזי לב, אשר בקושי ניערו מעל עצמם את האפר של בירקנאו, עלו ממנו כעוף החול  ובתעצומות הנפש שאפיין אותם השתתפו במסע מפרך, של סכנות ואתגרים קשים, מסע של אלפי קילומטרים בדרכם אל הארץ, בדרך אל החיים החדשים.עוד סיפור שלא סופר.